פסק-דין בתיק ע"פ 30535/06

1.       לפניי ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מקומיים בירושלים (כב' השופט ד"ר א"צ בן זמרה) בת"פ 51/06, מיום 25.7.06, לפיו הורשע המערער, לאחר שמיעת ראיות, בעשר עבירות לפי סעיף 20 לחוק עזר לירושלים (שילוט), התש"ם-1980, ונגזר דינו לתשלום קנס בסך 6,500 ש"ח.

2.       נגד המערער הוגשו עשרה כתבי-אישום, בדרך של ברירת קנס, זאת בגין תליית עשר מודעות בעניין עבודות שיפוץ בתים, אשר הודבקו על עמודי חשמל שונים ברחוב יפו בירושלים ביום 24.11.05 (להלן - המודעות).

בפתח משפטו בבית-משפט קמא הכחיש המערער את האשמות המיוחסות לו, וטען כי אין לו כל קשר, בין במישרין ובין בעקיפין, למודעות הנ"ל. מטעם המאשימה העיד מר שלמה מזרחי, המשמש כמפקח באגף הפיקוח העירוני (להלן - המפקח). הלה העיד, כי התקשר למספר הטלפון שצוין במודעות, שוחח עם אדם בשם חגי, קבע עמו פגישה בקרן הרחובות עובדיה סומך ואגריפס, שם פגש לטענתו במערער. המערער העיד, כי אכן היה ברחוב אגריפס, אך טען כי לא שוחח טלפונית עם המפקח, וממילא - כי לא הייתה לו זיקה כלשהי למודעות.

3.       בית-המשפט קמא נתן אמון מלא בגרסתו של המפקח, וקבע בהכרעת-דינו כי מעדותו של הלה הוכחה אשמתו של המערער כמי שאחראי לפרסום המודעות. הרשעתו של המערער נסבה על ראיות נסיבתיות, שבית-משפט קמא סבר שיש בהן כדי לבסס את הרשעה בפלילים מעבר לכל ספק סביר. על-כן, הרשיע בית-משפט קמא את המערער בעבירות שיוחסו לו, וגזר את דינו כאמור לעיל. 

4.       בערעורו מלין המערער על הכרעת-הדין המרשיעה, ולחלופין - על חומרת העונש. המשיבה סבורה, כי דין הערעור להידחות על שני חלקיו. היא גורסת, כי הרשעת המערער מבוססת כדבעי על הראיות הנסיבתיות שנקבעו על-יסוד עדותו של המפקח, וכי גזר-הדין אינו חמור במידה המצדיקה התערבות בו על-ידי ערכאת הערעור.

5.       כלל הוא, כי בית-משפט שלערעור לא נוטה, בדרך כלל, להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית לאחר שמיעת ראיות, כמו גם בממצאי מהימנות שנקבעו על-ידי אותה ערכאה שהתרשמה מהעדים (ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 643; ע"פ 117/00 מדינת  ישראל  נ'  פלוני,  פ"ד  נד(2) 408). בערעור הנדון אינני נדרש להתערב בקביעת ממצאי המהימנות על-ידי הערכאה הדיונית, והדיון מתמקד בעיקרו בשאלה, האם התשתית הראייתית הנסיבתית שהונחה בעדותו של המפקח מובילה למסקנה אחת ויחידה, לפיה קיימת זיקה בין המשיב לבין המודעות הנדונות, אם לאו. 

6.       לאחר עיון בראיות שהובאו לפני הערכאה הדיונית ובחינת טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי למרות שעדותו של המפקח אומצה על-ידי בית-משפט קמא כמהימנה, אין בה כדי להניח תשתית ראייתית נסיבתית המחייבת את הרשעתו של המערער בעבירות שיוחסו לו בכתבי-האישום.

7.       ההלכה הפסוקה מורה, כי הרשעה על סמך ראיות נסיבתיות, נבחנת על-פי שיקולי היגיון, שכל ישר וניסיון החיים (ע"פ 5928/99 גרלסון נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 1.9.05 וטרם פורסם). כן מורה הפסיקה, כי "מסקנה מרשיעה צריכה להיות המסקנה ההגיונית האחת והיחידה שאין בלתה" (ע"פ 6371/05 וגנר נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 7.10.06 וטרם פורסם; וכן ראו: ע"פ 2436/03 ניסים נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 15.2.06 וטרם פורסם), כאשר מסקנה זו נבחנת על-רקע מכלול הראיות הנסיבתיות, ולא על-רקע כל ראיה בפני עצמה (ע"פ 6371/05 וגנר, לעיל; ע"פ 2624/03 עמרם נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 24.2.05 וטרם פורסם). הליך הסקת מסקנות מראיות נסיבתיות הנו תלת שלבי: ראשית - נבחנת כל ראיה בפני עצמה; שנית - נבחן מארג הראיות בכללותו; ושלישית - אם מארג הראיות מביא למסקנה מפלילה, על בית-המשפט לבחון את גרסתו של הנאשם ואת כוחה המשכנע, קרי - האם יש בה כדי להציע הסבר חלופי למארג הראיות הנסיבתיות המסבכות אותו בביצוע העבירה (ע"פ 6371/05 וגנר, לעיל; ע"פ 9372/03 ויזל נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(1) 745, בעמ' 753-754). עוד הודגש בפסיקה, כי "גם כאשר אין בידי הנאשם הסבר המתיישב עם חפותו, על בית-המשפט לבחון אף מיוזמתו שלו תרחישים תמימים כאלה, אפילו אין הם מתיישבים עם טענות ההגנה, אם כי אין די באפשרות דמיונית ויוצאת דופן כדי להביא לזיכוי" (ע"פ 6371/05 וגנר, לעיל; ע"פ 1888/02 מדינת ישראל נ' מקדאד, פ"ד נו(5) 221, 228).

8.       לאחר עיון בעדותו של המפקח, הגעתי לכלל מסקנה, כי אין בה כדי להניח תשתית ראייתית נסיבתית המובילה למסקנה, מעבר לכל ספק, לפיה המערער היה מעורב בהדבקת המודעות הנדונות.

בטרם אסקור את עדותו של המפקח אציין, כי הלה לא ערך כל תרשומת על האירועים זולת רישום דו"ח ברירות הקנס. בדו"ח ברירות הקנס צוין, כי הנאשם הדביק מודעות במקומות שונים לאורך רחוב יפו. ואולם, חרף העובדה שהדו"חות נרשמו על סמך מסקנה שהסיק המפקח משיחות טלפון שקיים עם אדם פלוני, לא טרח המפקח לערוך תרשומת כלשהי על העובדות שמהן הסיק כי המערער מעורב בהדבקת המודעות. למותר לציין, כי תרשומת כזו הנה חיונית כל אימת שכתב-אישום, לרבות כתב-אישום בדרך של ברירת קנס, נרשם בהסתמך על מארג של ראיות נסיבתיות, זאת לשם הנצחת העובדות לקראת ההליך המשפטי. במקרה דנן, רשם המפקח את ברירות הקנס ביום 24.11.05 והשמיע את עדותו בבית-המשפט כשמונה חודשים לאחר מכן,  ביום 25.7.06, כאשר לא הייתה לפניו תרשומת כלשהי שממנה יכול היה לרענן את זכרונו. 

9.       המפקח העיד, כי לאחר שאיתר את ההודעות שהודבקו במקומות שונים באזור שוק מחנה יהודה ורחוב יפו, התקשר לאחד ממספרי הטלפון שהופיעו בהודעות וקבע פגישה עם בעל המקצוע שהציג עצמו בשם חגי, ברחוב עובדיה סומך, בסמוך לרחוב אגריפס. לדבריו, בעת שהמתין באזור קרן הרחובות עובדיה סומך - אגריפס, הבחין באדם שניצב במרחק של כחמישה מטר ממנו, ועל-מנת לוודא אם מדובר במציע העבודות, התקשר אליו. על האירועים, שמהם הסיק כי המערער היה מי שאחראי להדבקת המודעות, העיד המפקח כדלהלן:

"אני הייתי במרחק חמישה מטרים ממנו, כדי לראות מי האדם, והתקשרתי אליו לנייד כדי לראות אם הוא עונה. הוא אמר שהוא נמצא באגריפס. ואכן הוא היה שם, כי הוא דיבר איתי בטלפון וראיתי אותו. כיביתי את השיחה, הוא חייג אלי חזרה - ראיתי את אחד המספרים בצג של הנייד שלי - התקרבתי אליו, שאלתי אותו אם קוראים לו חגי. הוא הכחיש, וביקשתי ממנו תעודה מזהה והוא סירב והחל ללכת מהר לכיוון רחוב שילה פינת אגריפס, עקפתי אותו תוך חסימת הגוף שלו. היה איתי פקח נוסף בשם שוקי בן נון, הוא עזר לי למנוע מהנאשם לברוח. הוא עדיין סירב להזדהות. במחסום בן יהודה יש שוטרת מג"ב... היא באה וביקשה תעודת זהות מהנאשם וגם לה הוא סירב. היא קראה לקצין וגם לו הוא סירב להזדהות. לקחו אותו למגרש הרוסים לתחנת המשטרה עם אזיקים, ושם לקחו ממנו את תעודת הזהות ואני רשמתי את הדו"חות".

          המאשימה הסתפקה בהבאת עדות זו להוכחת האשמה המיוחסת למערער בכתבי-האישום. חרף טענת המערער בישיבת הטיעון, כי אין לו מעורבות כלשהי בהדבקת המודעות, נמנעה התביעה מהבאת ראיה כלשהי להוכחת זיקה בין מספרי הטלפון שהופיעו במודעה לבין מספרי הטלפון של המערער - בכלל, ומספר הטלפון הנייד שהחזיק בידו בעת מעצרו - בפרט.

10.     המערער העיד, כי בעת שעמד ברחוב אגריפס ניגש אליו אחד ממפקחי העירייה, והתנהג אליו ב"ברוטאליות" (כלשונו). הוא אישר, כי סירב להזדהות בפניו, טען כי נאות להזדהות בפני השוטרים והכחיש כי היה מעורב בדרך כלשהי בתליית המודעות. הוא סירב להשיב לשאלה מהו עיסוקו.

11.     בהכרעת-הדין הביא בית-משפט קמא, בתמצית, את עדות הפקח ואת עדות המערער. הערכת הראיות והמסקנה הנגזרת מהן הובאה על-ידי בית-המשפט במשפט בודד:

"אינני מאמין לחלוטין לגרסת הנאשם, אשר השתמט מתשובות, ומאמין אני לגרסתו של המפקח שלא נסתרה, ולהוראות סעיף 12(א) לחוק הוכח כי הנאשם אחראי לפרסום המודעות, ועל כן מרשיע את הנאשם בעשר עבירות על סעיף 20 לחוק".

12.     סבורני, כי חרף האמון שנתן בית-משפט קמא בגרסת המפקח, ולמרות התרשמותו מאי-אמינות עדות המערער, אין בתשתית הראייתית הנסיבתית שנפרשה בעדות המפקח כדי להביא למסקנה, שאין בלתה, לפיה היה המערער מעורב בהדבקת המודעות.

          יצוין ויודגש, באשר לנסיבות עיכובו של המשיב ברחוב אגריפס, כי המפקח העיד שהתקשר טלפונית אל אותו פלוני, ואף קיבל ממנו שיחה חוזרת. ואולם, הלה לא העיד כי שמע את המערער משוחח עמו עת שהו השניים ברחוב אגריפס. כל שהעיד היה, כי ראה אדם, שניצב במרחק של מספר מטרים ממנו, משוחח בטלפון נייד. הוא לא ציין, כי שמע את קולו של המערער ברחוב במהלך השיחה, וכי בדרך זו זיהה את המערער כמטלפן האלמוני. המפקח אף לא ציין כמה אנשים היו בסביבתו ברחוב אגריפס באותה עת. העובדה שהמערער נמצא במרחק של מספר מטרים מהמפקח, כשהוא נחזה משוחח בטלפון, ושהלה הכחיש בכזב בתכוף לאחר מכן כי שמו חגי, אין בה די כדי להגיע למסקנה, מעבר לספק סביר, כי הוא האדם ששוחח בפלאפון עם המפקח ואשר הגיע למקום בכדי לפגוש אותו. הספק במקרה דנן, בדבר היותו של המערער אותו מתקשר אלמוני, מתעורר לנוכח דלות הפרטים שמסר המפקח על נסיבות המפגש ברחוב, כמו: האם שמע את תוכן השיחה גם שלא באמצעות הטלפון עת עמד המערער בקרבתו ברחוב, האם היו אנשים נוספים פרט למערער באזור, שמן הסתם הנו אזור הומה אדם, וכיוצא באלה פרטים. דלות הפרטים מקורה הן בהימנעות המפקח מלערוך תרשומת על האירוע חרף העובדה שדו"חות ברירות הקנס נרשמו על סמך מארג של ראיות נסיבתיות, והן בעדות לא ממצה שמסר העד בחקירה הראשית. בנסיבות אלו, לא ניתן לקבוע, בנטל המוטל על המאשימה במשפט פלילי, קרי - מעבר לספק סביר, כי היה זה המערער ששוחח טלפונית עם המפקח. לכך יש להוסיף את הזהירות שיש לנקוט בעדותו של עד יחיד, שהביא בפני בית-המשפט תיאור עובדתי נסיבתי שלא תועד על-ידו בדרך כלשהי בסמוך לאירועים. כן יש לזקוף לחובתה של התביעה את הימנעותה מהבאת ראיה בדבר מספר הטלפון הנייד של המערער, מה גם שב"כ המשיבה כלל לא שאל את המערער בחקירתו הנגדית בבית-משפט קמא מה מספר הטלפון הנייד שלו.

          בנסיבות האמורות, וחרף מתן האמון על-ידי בית-המשפט קמא בעדותו של המפקח, אין בעדותו של האחרון כדי לבסס תשתית ראייתית נסיבתית שיש בה להביא למסקנה, שאין בלתה, בדבר אשמתו של המערער בעבירות שיוחסו לו בכתבי- האישום שבברירות הקנס.